"שלאגר" – אנסמבל מוסיקה נובה בבית העיר

חגי אברבוך, 13.10.11

מוסיקה נובה, אנסמבל העוסק משנת 1986 בהבאת מוסיקה עכשווית ישראלית וחוץ-ישראלית לקהל, מציג – שלאגר! ומהו ה"שלאגר" הזה? חיפוש וחיטוט וחיתוך ובנייה מחדש והכרה בחוסר היכולת לבנות. אביגיל ארנהיים, שחקנית וכותבת, אחראית על הטקסטים שעוסקים בשלל תסכולים – תקשורת, עבודה, זוגיות. לצידה – נועה פרנקל, זמרת אלט משובחת שרוב הזמן מצטרפת לדקלום ולמשחק הדרמטי של אביגיל, מספקת קולות רקע, ומדי פעם פורצת בשירה שרק עושה חשק לשמוע עוד: אלא שגם מעט מדריגלי הרנסנס המושרים אינם מופיעים בשלמותם, והם נקטעים ומפורקים, או הופכים לשיעור זמרה קומי. ככלל, המוסיקה משמשת כאן רקע ותגובה, וגם היא מתפרקת לפראזות קצרות.

חברי אנסמבל מוסיקה נובה מתנהלים בחלל הקומה התחתונה של בית העיר, ובשתי הקומות שמעליה. אמנון וולמן, המלחין, חתך את הטקסטים של אביגיל, הקליט עם נועה, והוסיף שטיחי סאונד שרוב הזמן יוצרים אווירה מתוחה כמתבקש. בצד האקוסטי – עירא גבעול בצ'לו, בפראזות קצרצרות שעוסקות גם הן בפירוק החומר; יורם לכיש בקונטרפונקט בכלי נשיפה שונים – כולל כמה רגעים זכורים במיוחד בקריאות חנוקות בשופר, על רקע טקסט העוסק בזוגיות מתפרקת, וחגי פרשטמן על כלי ההקשה – נע בין נקישות עמומות ואקראיות לתיפוף רוק סטנדרטי.

יש כאן יותר תיאטרון, והמוסיקה מלווה אותו ומגיבה אליו. כיוון שכך נותרת השאלה עד כמה התיאטרון עצמו אפקטיבי. ברגעים הקומיים – בהחלט. ברגעים הדרמטיים יותר, ישנה הבעת ייסורים פשוטה ומוכרת שלא מעבירה משהו חדש, או שבהעברה עצמה חסרה איזו עוצמה כדי לתווך את הרגש, ולמנוע מהיצירה הסופית להיות ארוכה מדי, בעיקר בחלקה האמצעי. חלק ממה שמלכד את "שלאגר", בסופו של דבר, היא איזו תחושת "צורת סונטה" – כאשר לפחות שני טקסטים שהופיעו בהתחלה חוזרים בסוף, כמו חזרת נושא ראשון ושני במחזר (רפריזה), תוך שינויים שמרחיבים את המנעד הרגשי. לקראת הסוף, אביגיל מסתובבת בקומת הקרקע, וממלמלת שוב את הטקסט הפותח את המופע, על הצורך בהבאת 'שלאגר' בלתי אפשרי, ועל כאב וריחוק, בעוד הבמאי אריאל אפרים אשבל מצניח עליה עוד ועוד דפים מן הקומה השנייה, כמו איזו גזרת גורל שהיא אינה מסוגלת להרים אליה את הראש: מה שהיה קצת קר בהתחלה, נעשה נוקב. אולי המופע כולו דורש איזה צמצום קל  כדי למקסם את היכולת הטמונה ברגעים כאלה. בינתיים, זה מופע לאוהבי תיאטרון ניסיוני, ולכל מי שיידעו להתענג על ביצוע מוסיקלי מצוין של שברים מוסיקליים.

לסיום, אני חייב לציין רגע זכור במיוחד בלב התהליך, כאשר התסכול ההולך ונבנה מחזרות מילוליות ומוסיקליות נעשה בלתי נסבל ונועה פרנקל לפתע קמה ומפזרת את השיער, מתחילה להשתולל ופורצת בצווחות מ – Killing in the name  של Rage against the machine (וממש, אבל ממש לא בשירה אופראית). תוך כדי הזעקות, עירא ויורם עושים הרבה רעש טוב בשתי הקומות שמעליה וחגי פרשטמן נותן גיבוי מלא אנרגיה בתופים. זה מפתיע, זה עובד, וכך או כך, כעת, בשלהי הקיץ הגועש הזה, זאת חוויה אקטואלית במיוחד לשמוע זמרת אופרה שואגת Motherfucker.