מווינה לאיטליה

על אף אי-אלו חבלי לידה, ערב הלידר של טל גנור ועמיתיה הסתכם בהנאה ובציפיה להמשך / עמיר קדרון, 24.9.11

את חלקה הראשון של הופעתם במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל (22.9) ייחדו הסופרן טל גנור והפסנתרן דניאל סטרכילביץ' לשוברט.

השיר הפותח ("לסילביה"), ובמידת-מה גם העוקב ("דג השמך"), עוצבו באופן שלא תאם את רף הציפיות שעורר הריאיון המקדים, או האזנות קודמות לזמרת. כל כך למה? כיוון שהשירה והנגינה לקו בנוקשות-מה. העוצמה היתה עזה מדי ביחס לחלל האינטימי, וחסרו דקויות בפרשנות.

יחד עם זאת, לאור השיפור העצום שחל מייד בהמשך, עולה כי אין לתלות את האשמה בגיל הצעיר של המוזיקאים או בחוסר ניסיון. אדרבה, כישרון ומוזיקליות יש להם בשפע, ומעל הכל חשוב לציין ולהלל את הקשר שנרקם בין הקול לפסנתר, שלאורך כל הערב היו מאוזנים היטב. כנראה שחוסר המיקוד ההתחלתי נבע מהיכרות בלתי מספקת עם תנאי האולם, ואולי יש במשוואה גם יסוד של התרגשות.

כאמור, הגלגל התהפך בשיר השלישי – תפילת 'חג כל הנשמות'. השירה והליווי הצטמצמו למימדים הנכונים והצטיינו ברוך, ברגישות ובאיפוק שהשתלבו ליופי מהפנט. נפלא!

המגמה נמשכה הלאה, ב"אווה מריה" המפורסם, לאחריו חתם סטרכילביץ' את הפרק השוברטי בנגינת האימפרומפטו מס' 3 ו-4 מתוך אופוס 142. הצגת הנושא של מס' 3 באורח פשוט ונינוח – על סף הבנאליות – לא הכינה את הקהל לניצוצות שקרנו מהווריאציות. סטרכילביץ' ריחף על הקלידים בלגאטו קל-מגע והפגין חוש תיזמון חד, כפי שניכר במיוחד בהפוגות שבין הווריאציות. כמו כן יש לו טעם טוב: אף ברגעים המוחצנים ביותר, אינו מתפתה להרעיש עולמות (וקל ליפול במלכודת, עם הסטיינווי החדש), אלא מקפיד על עוצמה שהולמת את הסגנון ואת הלך הרוח.

אימפרומטו מס' 4 הוא כבר סיפור אחר: ההטעמה של הנושא העיקרי מבלבלת, ואכן התקשה סטריכלביץ' לעצב אותו בצורה מגובשת. הנגינה, איפוא, לא היתה הפעם נקיה מבחינה טכנית, ועדיין – לזכות הפסנתרן עמדו הלהט, המשחקיות וההנאה שהוא מפיק מאומנותו. סטרכילביץ' מבין את המוזיקה, והתחושה מוקרנת ודבקה במאזינים.

נפילת מתח מסוימת חלה בשני השירים שפתחו את חלקו של ברהמס בקונצרט ("שיר גשם" ו"זמיר"), אשר בוצעו ברוח דומה לזו שפתחה את הקונצרט: דיוק היה שם, אך לא עומק או עניין יוצא דופן.

בהמשך עלתה לבמה הסופרן האורחת, ענת צ'רני, ושרה עם גנור שלושה דואטים: "הים", "תופעה" ו"אחיות". בשלושתם לא יצר ברהמס יחסים מורכבים בין הקולות, כך שעל מנת להתרשם באמת מצירוף הקולות רב היופי של הזמרות, יש לייחל לאיזה רסיטל שיכלול דואטים אופראיים. גם כך נמצאה הנאה בהאזנה לשילוב הקולות המוצלח, שהיה קסום, לא פחות, בפסוקי הסיום של "הים", למשל; ערך מוסף נבע מ"תופעה", שלאורכו שהתה צ'רני ברגיסטר הנמוך שלה, שהתגלה כבעל צבע עשיר ומפתיע; הדואט השלישי סימן נקודת מפנה מהותית בהופעה: רכיב ההומור טען את השירה ביתר השראה, וכך נוסף ליופי החיצוני רובד יקר של עומק, תוכן ועניין.

חמישה שירים מ"ספר השירים האיטלקי" של וולף נבחרו לסיים את הערב. מתוכם בלטו, הודות להגשה שנונה וכובשת, שיר הנערה העוקצת את מחזרה, ועוד יותר ממנו השיר האחרון, בו הדוברת מתרברבת באין-ספור מאהבים הפזורים על פני איטליה – תשובה נשית ניצחת לאריית הקטלוג מ"דון ג'ובני", אם תרצו.

פרשנותה של גנור לקובץ של וולף מסכמת את הרושם הכללי מהופעתה: קולה נאה, בעל מתיקות וחן רב; שירתה המופנמת, על רגעי הפיאנו המרהיבים בשקיפותם, עשויה לרגש; אך כאשר היא מוצאת חיבור מלא לתכנים ולסיטואציות, או-אז קולה מזנק אל על ומתמלא כריזמה וזוהר אמיתי. במלים אחרות, תנו לה במה! האוריינטציה של גנור אופראית במובהק, וזה המקום לחדש את הקריאה לרסיטל מהז'אנר – רצוי בשת"פ עם צ'רני ובליווי הרגיש והאלגנטי של סטרכילביץ'.