שלישיית ירושלים פותחת את העונה-ה23 במרכז למוסיקה קאמרית בפרץ יצירות מלבב תחת הכותרת "וינה – צומת דרכים" / חגי אברבוך, 14.11.11
הבשורות הטובות: אם בעבר גוון הצ'לו של אריאל טושינסקי נשמע מעט שטוח, כעת העמיק והתמלא. ירון רוזנטל הציג גם הוא נגינת פסנתר מלאה – לפעמים כבדה מדי, ורועי שילוח העניק צליל מלא גם הוא. ככלל, השלישייה נשמעת כעת מאוזנת יותר.
קשה לקרוא ליצירה 'דו-פרקית' – הפרק השני, האדאג'ו, משתמש באותו חומר מלודי שהופיע בפרק המודרטו ומעצים אותו. יש כאן כל החומר הרגיל של שניטקה: מבטים אחורה – במקרה זה אל שוברט ואל מוסיקה דתית רוסית – דרך פריזמה גרוטסקית ומלנכולית, תוך שלל רגעים חרישיים והתפרצויות זעם שמגיעות לשיא בפרק השני. הסערה הרגשית המוקפדת הזאת דורשת התמסרות טוטאלית, והשלישייה הוכיחה עצמה כהרכב. רגעי מעבר מפעימים ממש התחוללו מדי פעם, כגון סיומי פראזות של הצ'לו שהובילו דרך דממה מוחשית אל פיאנו מדויק בפסנתר. הבעייתיות היא יותר ביצירה עצמה, שבאופן פרדוקסלי היא בה-בעת מתומצתת וארוכה מדי, אולי עקב החומר המצומצם והימנעות המלחין מפיתוח של ממש. רביעיותיו של אותו מלחין מעמיקות יותר, לטעמי, ועם זאת היה מענג לקבל ביצוע מצוין כגון זה.
הברהמס המסיים (שלישייה מס' 2, בדו מז'ור, אופוס 87), עם פסנתר רווי פדל (אם כי לעתים קליל יותר) ושלל פורטמנטי וויברטו כמעט מוגזם לכל אורך הדרך בכלי הקשת, לא השאיר הרבה מקום לניואנסים. האם ברהמס כזה יכול לעבוד? – להפתעתי, כן. היה משהו חסר בושה בביצוע של השלישייה, התפרצות רומנטית חסרת מעצורים. הייתי אמור לבקר ברהמס כזה, לפרק אותו לגורמים, אבל לא יכולתי להתעלם מהצמרמורות שהעביר בי פרק האנדנטה ומהעליצות המלנכולית מעט של הפרק האחרון. נכון שהפרק השלישי יכול להיות מסתורי יותר, והראשון – מתוחכם בהרבה. ובכל זאת, עוצמת הביצוע גברה על כל אלה. זה היה ברהמס לחורף. ברהמס להתרפק עליו. שאחרים ימצאו בו פגם.
התענגתי על התוכנית כולה עד כדי כך שאני מרשה לעצמי להמליץ בחום: ב-1.12 במרכז למוסיקה במשכנות שאננים בירושלים תבצע השלישייה תוכנית זו שוב. לכו.