רסיטל אטיודים בביצוע מורכב מעורר רגשות מעורבים / עמיר קדרון, 10.9.11
כידוע, ההוראה המקורית והצרה של האטיוד כסוגה היא תרגול. עם זאת, איכותם האמנותית יוצאת הדופן של אטיודים רבים הובילה להעברתם משגרת החזרות אל אולם הקונצרטים. דוגמא מובהקת למהלך זה היא שני קבצי האטיודים שהלחין שופן – אופוס 10 ו-25 – אשר נוגנו בשלמותם ברסיטל של אור ראם במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל (8.9). נגינתו עוררה רגשות מעורבים וכמו באה להזכיר כי אותה הסבה – מתרגיל גרידא למוזיקה שעומדת בזכות עצמה – אינה מובנת מאליה, וכי חובת ההוכחה מוטלת על האמן עם כל ביצוע לאטיודים.
אופוס 10 נפתח ברגל שמאל – אם כי יש להטיל את עיקר האשמה על רגל ימין, אשר לחצה בנדיבות יתרה על הפדל באטיוד הראשון וגם הלאה, כמעט לאורך כל הרסיטל. התוצאה היתה בבחינת גול עצמי: ראם מרחף בקלילות על הקלידים, אך המרקם שנוצר ממגעו המעודן הפך "בוצי" והתמסמס שוב ושוב בשל השימוש התדיר בפדל.
מצד שני, החל באטיוד הבא התמונה התבהרה, וכבר בשלישי – המכונה "המלנכולי" ובפועל הפך ל"מהורהר" – ניתן היה לאבחן וליהנות מהפרשנות הלירית שבחר הפסנתרן עבור מכלול האטיודים.
שיאיו של אופוס 10 היו האטיודים מס' 5 ו-8, שנוגנו באורח נוצץ ממש, וכן רצף מרתק שנוצר באטיודים 9-11, מעין טרילוגיה עצמאית ושופעת רגש.
מתוך הקובץ השני, אופוס 25, בלטו לטובה האטיוד הפותח ("הנבל"), שראם ניגן בלגאטו רך ויפהפה, וגם מס' 10 ו-11, שהרשימו ביותר בתחושה הציורית שנבעה מהם. צמד האטיודים היו הנקודה היחידה ברסיטל שבה השימוש בפדל לא גרע מהמוזיקה, אלא דווקא העצים את האווירה הסגרירית שהפסנתרן ביקש להדגיש.
מכל האמור לעיל ניתן להבין כי ההנאה מהאטיודים היתה חלקית ונקודתית. כמכלול, שני הקבצים התאפיינו בחוסר אחידות, כיוון שהכישרון וההשראה שהפגין ראם לפרקים לא זכו לגיבוי עקבי של תמיכה טכנית ראויה. יחד עם זאת, אין לחרוץ דין בעקבות התרשמות יחידה – על אחת כמה וכמה כשהרפרטואר המוצג צר כ"כ. לנוכח המעלות הברורות של הפסנתרן, יש ענין לשמוע אותו שנית, ובהתמודדות עם טווח רחב ומגוון יותר של צורות, תקופות וסגנונות.
האטיודים של שופן בנגינת אור ראם. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 8.9.11