להתחיל ברגל ימין

האופרה הישראלית פותחת עונה בהפקה מוצלחת לצמד האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים" / עמיר קדרון, 29.11.11

כמאה ועשרים שנה חלפו מאז נכתבו (בהפרש של שנתיים) האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים". הצלחתן המסחררת, אורכן והיותן אבני היסוד של הווריזמו ביססו את הנוהג להציגן יחדיו, וזאת על אף ההבדלים הניכרים באיכותן. לפני שנים ספורות הוצגה כאן "הליצנים" לבדה (בהפקה יוצאת מן הכלל, חובה לציין). הבמאי דאז, פרנקו זפירלי, טען כי יש לתת לכל אחת מהאופרות את הכבוד הראוי לה, וכי הצגתן זו לצד זו משולה ל"ארוחה שבה מוגש ריזוטו לצד לזניה… עומס יתר".

אבל מסורת היא מסורת, על כן לפתיחת עונה האופרה מועלית הפקה כפולה כמקובל. בצעד נועז ועל מנת לחדד את הקשר בין האופרות, הוחלט לחתוך את הפרולוג של "הליצנים" – קטע שהיה למניפסט הווריזמו – ולהקדימו ל"אבירות"; עוזרת העובדה שפאולו גאבאנֶלי, השר את הפרולוג, מופיע בשתי האופרות. יחד עם זאת, ספק אם הקהל הבורגני קהה החושים יפנים את המסר, וכיוון שכך – חבל ש"הליצנים" משלמת על כך בפתיחה תלושה, ללא הכנה מוזיקלית נאותה.

הבשורה הטובה המרכזית שנושאת ההופעה היא תפקודה המפתיע של התזמורת בניצוח דייוויד שטרן. כזכור, לקראת סוף העונה הקודמת היה אחראי האחרון להחרבת "חליל הקסם" עד היסוד. אמנם יש מקום לליטוש גם הפעם, אך נקודת הפתיחה טובה עשרת מונים. הדברים אמורים בעיקר כלפי "אבירות". בהשוואה, נדרשת עבודה רבה יותר על "הליצנים", שבביצועה נטתה התזמורת להאפיל על קולות הסולנים, ולפרקים מרקם המוזיקה היה על סף פירוק.

בשורה משמחת שניה – בשתי אופרות מככבים זמרים מצוינים. מסמר הערב (לפחות בחלקו הפותח) היא הסופרן טטיאנה אניסימובה (סָנטוּצָה), שלה קול מרהיב בעוצמתו, וייחודו בגוון כהה אפילו מזה של המצו סבטלנה סנדלר (מאמא לוצ'יה), הטובה בזכות עצמה, כרגיל. הטנור סקוט פייפר (פאוסט, כרמן) נהדר בתפקיד טורידו – אולי להוציא את שיר היין המהוסס מעט – ומרגש מאד הן בשירתו והן במשחקו בפרידה מאימו לקראת סוף האופרה. איילה צימבלר (חסדי טיטוס) חושפת בתפקיד לולה בעיקר את הצד הבהיר של קולה. אין זה תפקיד גדול, אך מהווה צעד משמעותי בהתקדמותה העקבית של הזמרת אל מרכז הבמה.

נדמה כי גאבאנֶלי הנ"ל, ששר את אלְפיו, העדיף לשמור את כוחו ודקויות אומנותו לתפקיד טוניו ב"הליצנים", ואכן עיצב בה דמות מורכבת – מכמירה ודוחה כאחד. את נֶדה שרה אירה ברטמן (מסע אל תום האלף, סטבט מאטר). עקב גחמות בימוי נאלצה לרוץ, לשכב אפרקדן ולטפס על סולם חורק במהלך הארייה שלה; כמו כן לא זכתה לתמיכה תזמורתית הולמת. בהתחשב בנסיבות, שירתה היתה לא רעה. העימות מורט העצבים בתמונת הסיום, לעומת זאת, הוציא ממנה את מיטב הברק הקולי והדרמה. באשר לשני הטנורים, פליקס ליבשיץ (בֶּפֶּה) התחיל מעט חלש בסרנדה שלו, וקולו נפתח והתמלא בהמשך; גוסטבו פּוֹרטָה (קאניו) הרטיט בשירה גדולה מהחיים, בסגנון האיטלקי הישן והטוב.

שירת המקהלה הרשימה ב"הליצנים" – למרות תמיכה לא מספקת של המנצח – הרבה יותר מאשר ב"אבירות"; הפער עומד ביחס ישר להבדלים ברמת הבימוי, ואולי זה מה שהפיח במקהלה יתר השראה. בעוד ש"אבירות" לקתה בסטטיות מהיבט זה, הרי ש"הליצנים" התהדרה בעושר מרתק של תנועה וגירויים ויזואליים.

סקירה זו מתייחסת לחזרה הגנרלית של צוות הזמרים הראשון, אשר יופיע גם בהצגת הבכורה (1.12). בזו ובשתי ההופעות העוקבות יוצב לצד בית האופרה אוהל בן 900 מקומות ובו תוקרן ישירות "הליצנים". הכניסה חופשית והקהל מוזמן ליהנות מהאופרה ומקונצרט אריות שיקדם לה. כמו כן מציינת האופרה הישראלית את פתיחת העונה בשלל מופעי חוצות שיתקיימו בסופי השבוע של חודש דצמבר (בהנחה שמזג האוויר יאפשר זאת) בשדרות רוטשילד ובמתחם התחנה.