להרוג את ויולטה

הפקת "לה טראוויאטה" חותמת את עונת האופרה בקול ענות חלושה: רשמים מהצגת הבכורה וכמה הצעות אפשריות לחוויה מתקנת / עמיר קדרון, 24.6.11

עם תום פסטיבל "אאידה במצדה" ההו-כה-יוקרתי, נותרו לאופרה הישראלית פחות משבועיים להעלות על הבמה את "טראוויאטה". אל לוח הזמנים הדחוק נוספו לפחות שתי משוכות בדמות פרישתם של המנצח עומר ולבר והסופרן אוקסנה דיקה, שהיתה אמורה להוביל את צוות הזמרים הראשי.

שרביט הניצוח הופקד בידי ישי שטקלר, שמן הסתם עשה כמיטב יכולתו, אך לנוכח הביצוע המוזיקלי הקלוש, ברור כי עמד בפני משימה בלתי אפשרית. התזמורת נשמעה כאילו זו פגישתה הראשונה עם היצירה: הצליל היה גולמי, חסר סגנון ולא עקבי. רגע אחד נסחבו הנגנים בריפיון, ובמשנהו – ללא שום הצדקה – הרעישו עולמות עד מחיקה מוחלטת של קולות הזמרים. הקשר בין חטיבות הכלים היה רעוע, וכן זה שבין התזמורת לנעשה על הבמה. כמו כן, משום מה התקשו הנגנים – וגם המקהלה – לעקוב אחר הטמפו הנמרץ (והמתבקש) שהכתיב שטקלר במוזיקת הריקודים הפותחת את מערכה א'. האם יש צורך לתהות מי אשם וכיצד ייתכן שמדובר באותה תזמורת שהעניקה לנו ביצועים מפעימים ל"נורמה" ול"כחול הזקן"?

לנעלי הסופרן נכנסה צ'ינְציה פוֹרטֶה, שנחתה בארץ ימים ספורים לפני הבכורה, וכך זה גם נשמע. נהוג לומר כי יש צורך בשתי זמרות לאופרה זו: אחת שתתמודד עם האקרובטיקה הקולית הנדרשת במערכה א', ואחרת בעלת יכולת דרמטית נוקבת עבור יתר האופרה. הגברת פורטה נופלת בין הכיסאות, או בין התווים: יש בקולה מידה של חן ומתיקות, וכן יכולת הבעה משכנעת, אך היא לוקה בחסר מבחינה טכנית. הקולורטורה שלה מרושלת, המנעד העליון לא יציב והתחתון נטול עוצמה, כך שבסופו של דבר מתקבלת ויולטה סתמית, שחטאה הגדול אינו חייה הבלתי קבילים חברתית, אלא העובדה שאינה מרגשת. פרופ' הס ניסח זאת היטב בכיתת האמן שהנחה אשתקד בסדנת האופרה ביפו: "אם לא תגרמי לקהל להתאהב בך במערכה א', למה שלמישהו יהיה אכפת כשתמותי בסוף האופרה?"

נקודת האור של ההפקה היא הטנור סטפן פּוֹפּ, שבקולו המתוק והזוהר מגלם באורח מושלם את אלפרדו הצעיר והנמהר. לא פחות טוב ממנו, ואולי אף עולה עליו, הוא הבריטון ג'ורג' פֶּטֶאן בתפקיד אביו – זמר נפלא המצויד בקול יפהפה ומצטיין בשירה אינטליגנטית ומרגשת. ללא ספק, האריה הידועה שלו "Di Provenza" היתה הרגע המוצלח ביותר בערב כולו. שני הזמרים הם מהמרשימים ביותר שנשמעו בבית האופרה בעונה הנוכחית. מיטב כוחותינו שרים את תפקידי המשנה, מתוכם בלטו במיוחד איילה צימבלר (אנינה) וולדימיר בראון (ד"ר גרנוויל).

על הבימוי אפשר לומר שני דברים טובים: א' – הוא פחות מזעזע מהבימוי של ארנני; ב' – טיפשותו תואמת את העיצוב המכוער של התלבושות. נקודת המוצא דווקא מעניינת – בעומק הבמה ניצבות שורות של כיסאות אדומים, בהם ישובים חברי המקהלה במראה ערפדי, כחברה מושחתת הנהנית לצפות בתהפוכות חייה של הגיבורה. אולי בבואה של אולם האופרה, וביקורת על הקהל?

מצער שהבמאי בחר להגדיש את הסאה ולהטביע רעיון בסיסי זה בשלל פרובוקציות בשנקל: על מיטה מצועצעת ועצומת מימדים מתמזמזת חבורת ניצבים בתנועות אפילפטיות ובעירום חלקי (כן, רואים ציצים); ויולטה משליכה את נעליה בבעיטה, מושכת את מפת השולחן הערוך, משחקת עם בובה ואז תולשת גפיה, והדובדבן הרקוב שבקצפת – הקדנצה החותמת את מערכה א' מלווה בתאורת דיסקו מרצדת. למה? ככה! אולי השמועה על פעלולי התאורה במצדה עוררה את קנאת מעצבי ההפקה?

לסיכום, הפקה מתסכלת שמומלצת בחום לבורגנים קהי חושים וחסרי כל הבנה בסיסית במוזיקה ו/או באסתטיקה.

מנין תבוא הישועה?

אם להתעלם (ודי לחכימא ברמיזא) מהגרסה המקוצרת להפקה המקרטעת של "חליל הקסם", שתוצג בפארק הירקון ביולי, עונת האופרה הגיעה לסיומה, וזה הזמן לסכם. לצד הפקה אורחת מסעירה של "פורגי ובס", נס מוזיקלי בדמות "כחול הזקן" ושיאי רגש (הנזקפים לזכות דניאל אורן) ב"נורמה", נאלץ הקהל לפהק ב"בת הגדוד" וב"חליל הקסם", ואין לשכוח את שפל המדרגה – ההפקה המבחילה של "ארנני". למי אכפת, העיקר שיש במצדה פסטיבל עם קרני לייזר, גמלים ולהקת בדואים שפוצחת בצ'רקסייה כפולה.

לנוכח שקיעתה האיטית-אך-עקבית של האופרה הישראלית אל תהומות הבינוניות, נעים להיווכח כי פה ושם צצות אלטרנטיבות ראויות: הקאמרטה תעלה בקרוב, לראשונה בארץ, אופרה של היידן: "הרוקח". במהלך מבורך זה היא מצטרפת לתז' הקאמרית הקיבוצית ולבארוקדה, שאתגרו את עצמן ואת הקהל בהפקות "חסדי טיטוס" ו"דידו ואנאס" (בהתאמה) במהלך העונה החולפת.

בתחילת השבוע הקרוב תוכלו להאזין לדור העתיד של הזמרה האמנותית, ברסיטלים שיתקיימו באונ' ת"א: תחילה הקולורטורה המבטיחה טלי קצף, ולמחרת עוד שלוש זמרות סופרן מסקרנות: ענת צ'רני, נעה בן-גור וטל גנור. הכניסה חופשית, בואו לשמוע ולעודד!

וליהלום שבכתר: סדנת האופרה הבינלאומית, המתקיימת זו השנה ה-25 בהיכל המוזיקה ביפו. כבשנים עברו, ייערכו מדי ערב כיתות אמן, קונצרטים ואף הפקות אופרה מלאות. כמה דגשים על קצה המזלג: מכיתות האמן של ג'ואן דורנמן, מייסדת ומנהלת הסדנה, עדיף להימנע. עם כל הכבוד, מדובר במופע דאחקות ויידישקייט נטול עשיה מוזיקלית משמעותית. לעומת זאת, שווה ללכת לכיתת האמן של מיניון דאן, ואולי גם לבדוק את אלו של המרצים שהצטרפו השנה: איירה סיף וגי יוסטן.

לגבי הקונצרטים, יש כמה מעוררי סקרנות: ב-18.7 דיוקן של פאר האופרה האיטלקית במאה ה-19, מהבל-קנטו ועד הווריזמו; למחרת, שלל סצינות טירוף ב"אלוהים, השיגעון והשטן"; ובהמשך ערב של מחזות זמר (ב-20 וב-23 בחודש).

חלקה האחרון של הסדנה יוקדש לאופרות. את "אריאדנה בנקסוס" תוביל הסופרן המעולה יסמין לוי אלנטק (רקויאם המלחמה, בית ספר לאוהבים), ולצידה לימור אילן ושארלין ג'וינט; ב"דון ג'ובני" תככבנה, בין היתר, אלינור זון ואלה וסילביצקי; אמילי דנקן בראון (בל קנטו) תשיר את אדינה ב"שיקוי האהבה"; דניאלה לוגאסי (מיסת נלסון) היא בחירה מתבקשת לגלם את מוזטה ב"לה בוהם"; ענבר גולדמן ואלכסנדרה פלקובסקי תופענה ב"המדיום". כולן זמרות מעניינות שכבר הוכיחו עצמן בסדנה ומחוץ לה.

עוד בסדנה, כמיטב המסורת, קונצרט הגאלה המסכם (‪29.7.‬), שבניגוד לפעמים הקודמות ילווה ע"י סימפונט רעננה ולא ע"י הקאמרית הישראלית. זה מעט חבל, כיוון שרמתה של האחרונה הולכת ומשתפרת מאז מינויו של רוברטו פטרנוסטרו לניהולה המוסיקלי לפני כשנתיים, בעוד הראשונה מדשדשת הרחק מאחור. עם זאת, מדובר במופע ראוי וחגיגי שבו ישירו נציגים מבוגרי הסדנה מאז נוסדה.