לגלות את שולהוף

לקראת נגינת הקונצ'רטו של ארווין שולהוף, מדברת הפסנתרנית מיכל טל על משיכתה למוזיקה של המלחין לצד זו של מוצרט ובטהובן / עמיר קדרון, 10.12.11

מיכל טל למדה באקדמיה למוסיקה ת"א, באונ' אינדיאנה, בביה"ס ג'וליארד ובאונ' ניו יורק. בעלת תואר דוקטור למוסיקולוגיה מאונ' י-ם. הופיעה עם כל התזמורות בארץ ועם רבות בעולם, ביניהן הסימפונית של דאלאס ותזמורת הרדיו ההולנדית. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל, פרסי משרד החינוך והתרבות ואחרים. השתתפה בפסטיבל טנגלווד, פסטיבל ישראל ועוד. מלמדת בביה"ס בוכמן-מהטה, במרכז למוזיקה י-ם ובקונס' גבעתיים.

מיהו שולהוף?

שולהוף נולד ב-1894 ומת ב-1942 במחנה הריכוז וילצבורג. הוא היה יהודי צ'כי ממוצא גרמני, ואחת הדמויות המרתקות בעולם המוזיקה של תחילת המאה שעברה. הוא למד אצל רגר ודביסי, והושפע מאד בתחילת דרכו ממוזיקה רוסית – בעיקר סקריאבין. אח"כ התוודע להינדמית ולמלחינים צרפתיים. בשנות ה-20 וה-30 עסק באופן אינטנסיבי בג'אז. סגנונו נע בין ניאו-קלאסיקה לדאדא וג'אז. המוסיקה שלו רעננה, מקורית ורבת כנות, ובשנים האחרונות הוא מבוצע יותר ויותר על בימות העולם.

איפה ממוקם הקונצ'רטו מבחינה אסתטית בתוך שלל ההשפעות ששולהוף ספג?

זו יצירה מוקדמת יחסית, וקשה להגדיר אותה סגנונית. הקונצ'רטו בנוי במתכונת ניאו-קלאסית – למרות שבצעירותו שולהוף הושפע דווקא מריכרד שטראוס וסקריאבין.

אפשר להתרשם מההקלטה הקיימת ביו טיוב (אם כי יש לי השגות לגבי הביצוע). ישראל ינון, שינצח על הקונצרט, שלח לי את הקונצ'רטו בהקלטתו, ואני לא מפסיקה להתפעל מהתיזמור, בנוסף לכתיבה הסולנית הנהדרת. שולהוף היה לא רק מלחין, אלא גם פסנתרן וירטואוז. זה נהדר להתוודע ליצירה מוקדמת שכתובה כל כך טוב וכוללת גם נגיעות של הומור. הפרק השני, למשל, הוא מניפסט רגשי פוסט רומנטי עם גוון צרפתי, קצר מאד אבל אינטנסיבי.

שולהוף כתב שלושה קונצ'רטי לפסנתר, ואנו דנים בראשון מביניהם. השני הוא קונצ'רטו כפול – עם חליל – גם כן יפהפה. השלישי חופשי יותר, בסגנון ג'אז.

אז ניתן לומר בזהירות שזו יצירה נגישה, לא משהו שהקהל צריך לחשוש לקראתו – על אף שמדובר ב"מלחין מודרני".

אפשר לומר זאת כך. התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה הניבה יצירות מופלאות ובהחלט נגישות. שולהוף אמנם היה מודע למתרחש בווינה (שנברג ותלמידיו), אך בחר שלא לעסוק בא-טונליות, אלא לחפש אופציות אחרות, כדוגמת דביסי או הינדמית.

הזדמן לך לנגן מיצירות שולהוף בקונצרטים?

מעולם לא – זו הפעם הראשונה! בהחלט מרגש לגלות אותו, וזה קורה בזכות ישראל ינון שמבצע אותו במשך שנים רבות, לצד הרבה מלחינים שההיסטוריה שכחה. הוא גם מקליט ומבצע יצירות רבות של מלחינים ישראליים בעולם – לאחרונה הוציא תקליטור של פאול בן חיים, וכן הקליט את כל הסימפוניות של יוסף טל.

אם לשפוט על-פי תכניות הקונצרטים, נדמה שלא רק ההיסטוריה – גם הממסד המוזיקלי בארץ לא תמיד זוכר את המלחינים המקומיים או את שולהוף ובני דורו. למה?

זו שאלה לא קלה. נראה לי שצריך להפנות אותה בעיקר לתזמורות הגדולות. חג המוזיקה הישראלית מפצה במעט על הזנחת המלחינים המקומיים, וגם הרכבים כמו אנסמבל מיתר או המועדון הקאמרי הישראלי. תזמורות מבצעות את המוזיקה הנ"ל בתדירות משתנה. לדוגמה, השנה חוגגים 80 לאנדרה היידו, ואני אנגן את הקונצ'רטו השני שלו עם התזמורת הקאמרית. לגבי מלחינים יהודיים כמו שולהוף ובני דורו – ינון מכנה אותם "הדור האבוד" – לא רק בארץ לא מכירים אותם. גם בעולם ממעטים לבצעם ולהקליטם, ועם זאת, בשנים האחרונות ניכרת חשיפה של מלחינים שהנאצים קטעו את פעילותם, כמו אולמן, קראסה ואחרים.

לדעתך, לו שרדו שולהוף ויתר מלחיני "הדור האבוד", היה מהלך המוזיקה המערבית משתנה? האם יש ביכולתנו לאמוד את האובדן?

קשה מאד לענות על כך. האמת שאני לא מכירה מספיק את מה שכתב הדור האבוד הזה. מה שמעניין אותי מאד זה מה היו כותבים אחרי המלחמה, לו האריכו ימים. האם היו נסחפים בשטף האוונגרד או ממשיכים בשלהם?

התקופה המדוברת, שבין האסכולה הווינאית השניה ודרמשטט – איזה נתח היא תופסת בתוך הרפרטואר הרחב שלך?

התנסיתי רבות ברפרטואר חדיש, בעיקר שנברג שאהבתי מאד (ניגנתי את אופ. 19 ואופ. 11).

היו שנים שבהן עסקתי כמעט אך ורק ברפרטואר חדיש מאד – ניגנתי עם אנסמבל המאה ה-21 תכופות. ב-94' ניגנו לראשונה בארץ את הקונצ'רטו של ליגטי, את "ציפורים אקזוטיות" של מסיאן ועוד כהנה וכהנה. כמו כן שיתפתי פעולה במשך שנים עם המלחין אריק שפירא , שכתב עבורי שתי יצירות.

אני מקפידה לא להיצמד לסגנון אחד, אלא לגוון את הרפרטואר. השנה אנגן מוצרט ושומאן לצד היידו עם התזמורת הקאמרית; מוסיקה צרפתית – דביסי, סאטי, מיו ועוד – בסידרת הרסיטלים בשטריקר; מכלול הסונטות לכינור של ברהמס עם נתאי צרי; ומוסיקה שנכתבת היום (אני לא בטוחה אם המילה "עכשווית" מתאימה), כמו השלישיה הכפולה של יחזקאל בראון, למשל.

ייתכן שזה גם עניין של גיל – אבל תענוג לחזור היום למוצרט, בטהובן, ברהמס, דביסי ואחרים.

למה? הרי זה לא שמוצרט והאחרים פשוטים יותר לנגינה.

חס וחלילה! התכוונתי שעם הזמן גדלה ההערכה, וגם ההבנה, הבשלות והעומק. יש פרספקטיבה אחרת.

כמוזיקאית יהודיה וישראלית, את חשה מחויבות מוסרית להפיץ את המוזיקה של הדור האבוד?

כן, יש בזה סוג של שליחות, בהחלט – אך באותה מידה אני מנסה לקדם כאן ובחו"ל גם יצירות של מלחינים ישראליים. לשמחתי יש עניין בארצות רבות במוזיקה שלנו, לעתים אף יותר מאשר בארץ.

על-פי התרשמותך, האם ההבדל הזה בפתיחות לחדש ולבלתי מוכר הוא הד להבדל שקיים בין מעמד המוזיקה ה"קלאסית" בארץ לעומת מצבה בחו"ל?

אני חושבת שלצד הרגישות שיש בחו"ל למוזיקה חדישה, גם שם הקהל הוא מצומצם. אם ניקח לדוגמה את הקונצרטים של "אירקאם" בפריז – מדובר בגרעין קטן יחסית של אוהדי הז'אנר.

באשר למעמד וליחס הקהל למוזיקה קלאסית בארץ, לדעתי יש עדיין הרבה קהל ביחס לגודל האוכלוסיה, אם כי אכן ניכרת ירידה עם השנים. זו כמובן גם פונקציה של גיל. אני חושבת שהכל מתחיל מחינוך: אם החינוך המוזיקלי יהיה רחב יותר, והמדינה תקצה יותר משאבים לתמיכה בחינוך כזה בבתי הספר ובקונסרבטוריונים, הקהל יגדל.

האם את מעורבת בפעילויות חינוך מוזיקלי?

בודאי, כבר שנים רבות. בשנים האחרונות אני מלמדת יותר ויותר תלמידים מצטיינים, שלשמחתי זוכים בתחרויות ומשתתפים בכיתות אמן ובקורסים חשובים בארץ ובעולם; אני מנהלת את קורס "פסנתר צעיר" במרכז למוזיקה ירושלים, שזו כבר השנה הרביעית שלו; ובמסגרת "המועדון הקאמרי הישראלי" אני ועמיתיי תמיד משלבים נגנים צעירים, כמו בקונצרט האחרון שלנו, שבו שיתפנו שתי כנריות ופסנתרן מביה"ס תלמה ילין.

ויש ייצוג לדור המוזיקלי הבא גם אצלך במשפחה.

נכון. בתי שירי (18) היא צ'לנית, ולומדת בביה"ס הגבוה בהנובר; בני יונתן (14) מנגן בכינור ולומד בתלמה ילין. שניהם משתתפים בפעילויות השוטפות של תכנית גולדמן למוזיקאים מצטיינים במרכז למוזיקה ירושלים, ואני מלווה אותם בכל הופעותיהם.

קרה שתלאות העיסוק במוזיקה עוררו בך ספקות אם לעודד את ילדייך ללכת בדרכך?

כן, זה לא מקצוע קל. אני נותנת לילדים לעשות את ההחלטה שלהם – אך מעודדת אותם לעשות את מה שהם אוהבים (:

התחלנו בשולהוף ונסיים בו, בנימה אופטימית. מותר לייחל ולאחל שתייסדי עם ילדייך את "טריו טל" ושנזכה לשמוע אתכם, בין היתר, גואלים מהשיכחה את שלישיות הפסנתר של שולהוף והדור האבוד?

אולי. עדיין לא ידוע לי על טריו שלו… אולי יתגלה יום אחד.

מיכל טל תנגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר מאת שולהוף עם התזמורת הסימפונית י-ם רשות השידור בניצוח ישראל ינון. עוד בקונצרט: הסימפוניה השלישית של שומאן ו"משדות בוהמיה ומיערותיה" מתוך "מולדתי" מאת סמטנה. 14 בדצמבר, 20:00, אולם הנרי קראון.