געגועים לרקנאטי

נציגי הפילהרמונית הופיעו במוזיאון ת"א בתכנית קאמרית שעוררה רגשות מעורבים – בעיקר בגלל תנאי השמע הלקויים של אולם אסיא החדש / עמיר קדרון, 13.11.11

בקונצרט השני בסדרה הקאמרית של התזמורת הפילהרמונית אירחו שבעה מקשתני התזמורת את הצ'לנית סול גבטה, ויחד פתחו ב"פרלוד וסקרצו לשמיניית מיתרים" של שוסטקוביץ'. הפרלוד נוגן במתינות זהירה שהדגישה את החום והליריות שבו, וננעל באורח מעודן ביותר; הסקרצו הגחמני עורר בנגנים התלהבות מההזדמנות "לפרוק עול" ולעצב צליל מוחצן ובוטה. לצד קדחתנותו, היה הביצוע מוקפד ומהוקצע, ולולא גזלה האקוסטיקה היבשה והאטומה נתח משמעותי מהתוצר, הרי שפתיחת הערב היתה מושלמת.

היצירה העוקבת היתה חמישיית המיתרים ק. 515 של מוצרט, ועליה לא נעים לדווח, אך אין מנוס: בעיות תיאום בין הנגנים בפרק הראשון שבו והופיעו ביתר שאת בשלישי, עד לרמה שהמוזיקה כמעט התפרקה; הנגינה בכללותה לקתה בכבדות, בחיספוס ובחוסר מעוף. בקצרה – הביצוע היה אנטי-מוצרט, וזאת בלשון המעטה.

לסיום הקונצרט, ניגנו האמנים את השמיניה האהובה של מנדלסון. על מנת לקבל מושג רחב יותר על טיב האולם, ההאזנה ליצירה נעשתה בקרבת הבמה – מהלך שלא הועיל במאום. אם בשורות האחוריות הצליל סגור וקטן, הרי שבקדמת האולם הוא חלול, תוקפני וחסר איזון. מהביצוע עולה כי המצב סביר כאשר מופק צליל בעוצמה בינונית ומטה, אך כל אימת שזו גוברת, וככל שמספר הנגנים גדל, התוצאה משובשת וחוויית ההאזנה מתסכלת ביותר.

באשר לביצוע, אם מתוך ניסיון להתגבר על החלל העוין או בשל פרשנות (קבילה) הרואה את השמיניה כסקרצו אחד גדול, פתחו המוזיקאים בנגינה כוחנית, כמעט אגרסיבית. בפרק השלישי חלה רגיעת-מה: המוזיקה הוסיפה לנבוע בזרם אנרגטי וסוחף, אך ניתן היה גם להבחין בשלל פרטים עדינים וכן להתענג על ההנאה המופגנת ששאבו הנגנים מהמוזיקה – מגמה שנמשכה הלאה בפרק הסיום.

הרהיטות שאפיינה את נגינת השמיניה היתה תזכורת ליכולת המוכחת של הפילהרמונית ברפרטואר הרומנטי. אי לכך, לא נותר אלא להמליץ על הקונצרט הבא בסדרה, ועם זאת – ההמלצה ניתנת בעירבון מוגבל בשל האכזבה מהאולם. טוב יעשו הנוגעים בדבר לו יעתיקו את ההופעות בחזרה לאולם רקנאטי, שעל איכותו האקוסטית אין עוררין.

הצ'לנית סול גבטה מתארחת בסדרה הקאמרית של סולני הפילהרמונית, 12.11.11