אופרה בעת מחאה

צוות זמרים צעיר ונמרץ מפיח רוח נעורים בלהיט הנצחי ‫"‬לה בוהם", המוצג בסדנת האופרה ביפו / עמיר קדרון, 27.7.11

בימים אלו מתקרבת סדנת האופרה הבינלאומית ה-25 לסיומה. כבכל שנה, השבוע האחרון מהווה את פסגת הפעילות, ובמהלכו מוצגות מספר אופרות בשלמותן בהיכל המוזיקה שביפו. בין היתר, כוללת התוכנית השנה את "לה בוהם", האופרה האהובה של פוצ'יני, שהוצגה ב-25.7 ותוצג שנית ב-28.

כנהוג בסדנה, ההופעה לוותה בפסנתר. מובן שגם נגן מצטיין, מוכשר ככל שיהיה, יתקשה להחליף את התזמורת בהצלחה, אך במקרה זה הצמצום לא הפריע, אלא חידד את אופייה האינטימי של היצירה. טוֹמוֹקוֹ נאקאיאמה ניגנה לרוב ברגישות ההולמת את רוח הדברים, אם כי פה ושם, ברגעים המוחצנים, קרה שהאיזון לעומת הקולות הופר לטובת הפסנתר.

אם להתעכב לרגע נוסף על הצד הקאמרי של "לה בוהם", חשוב לציין שקטעי המקהלה נשמטו. האם מדובר בהחלטה קונספטואלית? בהפקות אחרות צומצמו המקהלות לאנסמבלים בני כ-10 זמרים, אך פיתרון כזה עלול להיות בעייתי במקרה של "לה בוהם", כיוון שבמקור פוצ'יני פירק את הישות הקיבוצית לחבורות קטנות, ומיזעור נוסף יבטל לחלוטין את האפקט המקהלתי. בשורה התחתונה, הוויתור על פרקי המקהלה אולי יקומם מאזינים שמרניים, אך לא פוגם במאום בעלילה – קל וחומר ברושם ובחוויה.

בראש צוות הזמרים ניצבת ג'סיקה רוז קאמבִּיוֹ (מימי) המצוינת. קולה מתוק ומעוגל, יש בו רכות, ובד בבד הוא ממוקד היטב ואף נוקב. איכויות אלו מזכירות במשהו את מירלה פרני, ואין סיבה שלקאמביו לא תהיה קריירה מפוארת כזו של הסופרן הדגולה.

את רודולפו מגלם שון ארנולד מדובר בתגלית: הפער בין גילו (23!) לבשלות קולו הוא בלתי נתפס. ההאזנה לשירתו מלווה בחשש ובתהיה, האם יעמוד במשימה בשלמותה ויוכל לתפקיד התובעני, והאם נכון להטיל עומס כה רב על זמר שנמצא בתחילת דרכו. מובן שלארנולד יש עוד לאן להתקדם – בעיקר מבחינת פיתוח דקויות ההבעה – אך ניתן לומר בזהירות ובתקווה שאנו עדים להתהוות של קול עם עתיד מזהיר.

הבריטונים  לוּטאנדוֹ קאוֶה ואשלי פְּרוּאֶט שרים, בהתאמה, את מרצ'לו ושונאר. לשני גוון מעט לירי וחם יותר, ויהיה מעניין להיווכח כיצד יישמע כמרצ'לו – כל זאת מבלי להמעיט בערך הופעתו של קאוה בתפקיד. שני הזמרים טובים, וכך גם הבאס פְּניני לאון גרוּבְּנר, על אף היסוס מסוים שאפיין את שירתו: בעוד שהמנעד הנמוך שלו מרשים בעושרו, הרי שבטווח העליון חסרה מידה של יציבות וביטחון.

דניאלה לוגאסי כמעט וגונבת את ההצגה, באורח מאד צפוי, כמוזטה. הופעתה החיצונית הולמת את התפקיד בשלמות, ואת נוכחותה הפיזית הממגנטת משלים סופרן בוהק וצלול.

לצד הזמרים, להצלחת ההפקה אחראיות גם המנצחת לוסי אָרנֶר והבמאית ג'ובנה מארֶסטה. ארנר, משתתפת קבועה בסדנה, הובילה את הזמרים בנחישות וברגישות והעניקה להופעה את הקצב והזרימה הנחוצים. מארסטה ראויה להערכה עבור צניעותה: הבימוי אינו מבקש להמציא מחדש את הגלגל, אלא מטפל באופרה מתוך הבנה שלפנינו סיפור טוב, שדי לתת לו להתנהל כפי שהוא ורק לתבלו מעט כדי לחדד את איכותו העל-זמנית. כך, לדוגמה, כשמימי תוהה אם הכובע החדש הולם אותה, רודולפו מצלם אותה בסלולרי. זה כמובן עומד בסתירה לתמונה המקדימה, בה הקליד את מאמרו על מכונת כתיבה, אך יש בייצוג אקלקטי זה אמירה פשוטה ונכונה על נצחיותה של היצירה.

לסיום, אבחנה ובצידה אנקדוטה מעוררת תקווה. יתרון מובהק ונדיר של ההפקה המדוברת הוא ההתאמה בין גיל הזמרים לגיל הדמויות, מה שהופך את "לה בוהם" לאמינה ומשכנעת מתמיד. כשהחוויה היא כזו, פתאום נזכרים שמלבד סיפור האהבה הטרגי, האופרה נוגעת בסוגיות חברתיות בוערות כעוני, מצוקה וחולי. לראיה: ביציאה מהאולם נשמעו כמה צעירים מחליפים חוויות. מסקנתם היתה ש-"צריך להציג את זה במאהל המחאה". נעים להיווכח שהאופרה עדיין יכולה לרגש ולגעת באנשים כך, ואין עדות מוצקה מזו על הצלחתה של ההפקה.